תנ"ך על הפרק - ויקרא יז - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

ויקרא יז

107 / 929
היום

הפרק

אִסּוּר שְׁחִיטַת חוץ והקרבה בַּבָּמוֹת, כִּסּוּי הדם, טֻמְאַת נְבֵלָה

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֨ר אֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־בָּנָ֗יו וְאֶל֙ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵיהֶ֑ם זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט שׁ֥וֹר אוֹ־כֶ֛שֶׂב אוֹ־עֵ֖ז בַּֽמַּחֲנֶ֑ה א֚וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁחַ֔ט מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵד֮ לֹ֣א הֱבִיאוֹ֒ לְהַקְרִ֤יב קָרְבָּן֙ לַֽיהוָ֔ה לִפְנֵ֖י מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֑ה דָּ֣ם יֵחָשֵׁ֞ב לָאִ֤ישׁ הַהוּא֙ דָּ֣ם שָׁפָ֔ךְ וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יָבִ֜יאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֶֽת־זִבְחֵיהֶם֮ אֲשֶׁ֣ר הֵ֣ם זֹבְחִים֮ עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶה֒ וֶֽהֱבִיאֻ֣ם לַֽיהוָ֗ה אֶל־פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד אֶל־הַכֹּהֵ֑ן וְזָ֨בְח֜וּ זִבְחֵ֧י שְׁלָמִ֛ים לַֽיהוָ֖ה אוֹתָֽם׃וְזָרַ֨ק הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַדָּם֙ עַל־מִזְבַּ֣ח יְהוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהִקְטִ֣יר הַחֵ֔לֶב לְרֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃וְלֹא־יִזְבְּח֥וּ עוֹד֙ אֶת־זִבְחֵיהֶ֔ם לַשְּׂעִירִ֕ם אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶ֑ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם תִּֽהְיֶה־זֹּ֥את לָהֶ֖ם לְדֹרֹתָֽם׃וַאֲלֵהֶ֣ם תֹּאמַ֔ר אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִן־הַגֵּ֖ר אֲשֶׁר־יָג֣וּר בְּתוֹכָ֑ם אֲשֶׁר־יַעֲלֶ֥ה עֹלָ֖ה אוֹ־זָֽבַח׃וְאֶל־פֶּ֜תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ לֹ֣א יְבִיאֶ֔נּוּ לַעֲשׂ֥וֹת אֹת֖וֹ לַיהוָ֑ה וְנִכְרַ֛ת הָאִ֥ישׁ הַה֖וּא מֵעַמָּֽיו׃וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֥ר יֹאכַ֖ל כָּל־דָּ֑ם וְנָתַתִּ֣י פָנַ֗י בַּנֶּ֙פֶשׁ֙ הָאֹכֶ֣לֶת אֶת־הַדָּ֔ם וְהִכְרַתִּ֥י אֹתָ֖הּ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ׃כִּ֣י נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֮ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר׃עַל־כֵּ֤ן אָמַ֙רְתִּי֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כָּל־נֶ֥פֶשׁ מִכֶּ֖ם לֹא־תֹ֣אכַל דָּ֑ם וְהַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכְכֶ֖ם לֹא־יֹ֥אכַל דָּֽם׃וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֨ר יָצ֜וּד צֵ֥יד חַיָּ֛ה אוֹ־ע֖וֹף אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֑ל וְשָׁפַךְ֙ אֶת־דָּמ֔וֹ וְכִסָּ֖הוּ בֶּעָפָֽר׃כִּֽי־נֶ֣פֶשׁ כָּל־בָּשָׂ֗ר דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֮ הוּא֒ וָֽאֹמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּ֥ם כָּל־בָּשָׂ֖ר לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כָּל־בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא כָּל־אֹכְלָ֖יו יִכָּרֵֽת׃וְכָל־נֶ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תֹּאכַ֤ל נְבֵלָה֙ וּטְרֵפָ֔ה בָּאֶזְרָ֖ח וּבַגֵּ֑ר וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעֶ֖רֶב וְטָהֵֽר׃וְאִם֙ לֹ֣א יְכַבֵּ֔ס וּבְשָׂר֖וֹ לֹ֣א יִרְחָ֑ץ וְנָשָׂ֖א עֲוֺנֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

דבר אל אהרן ואל בניו. מה ת"ל, שיכול אהרן ובניו שאין חייבים על העליה בפנים לא יהיו חייבים על השחיטה בחוץ, ת"ל אל אהרן ואל בניו אכונת השאלה מה ת"ל, אחרי דמצוה זו כללית היא לכל ישראל, א"כ מהיכי תיתא להוציא אהרן ובניו עד שיצטרך הכתוב להזכירם ביחוד בזה. .
(תו"כ)
ואל כל בני ישראל. מלמד שבני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ואין הנכרים מצווין על שחוטי חוץ בוהוא שיקריבום בבמה שיבנו. ומבואר בסוגיא שאסור לישראל לסייען ולעשות שליחותן, מפני שלישראל אסור להקריב בחוץ. ועיין במל"מ סוף הלכות מעה"ק שמביא מקור לזה מירושלמי מגילה, ותימא שהרי כן מבואר מפורש בבבלי בסוגיא זאת במקומה, ופשוט דמותר להורות להם וללמדם האיך יקריבו לשם ה'. וע' בזבחים מ"ה א' פלוגתא בשוחט ומעלה קדשי עובדי כוכבים בחוץ אי חייב או לא וקיי"ל דחייב, ועיי"ש בתוי"ט. .
(זבחים קט"ז ב')
ואמרת אליהם. לרבות את הגרים ואת העבדים גע"ל בפ' מצורע בריש פ' זבים מש"כ שם בבאור דרשה כזו וצרף לכאן. .
(תו"כ)
זה הדבר. תניא, נאמר כאן זה הדבר ונאמר בפרשת נדרים זה הדבר (פ' מטות), מה להלן ראשי המטות אף כאן ראשי המטות, למאי הלכתא, אמר רב ששת, לומר שיש שאלה בהקדש דדענין הקדש ונדרים שוים הם, דבנדרים כתיב לא יחל דברו ובהקדש כתיב מוצא שפתיך תשמור, ולכן אם שחט קדשים בחוץ שנתחייב כרת על זה ואח"כ שאל לחכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את ההקדש מעקרו ועשאו כהקדש טעות אגלאי מילתא למפרע דלא הוי הקדש מעולם ופטור מכרת, והוא הדין לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומות ומעשרות דאי בעי מיתשל עלייהו וחוזרין לטבלן. .
(נדרים ע"ח א')
איש איש. דברה תורה כלשון בני אדם הבא לאפוקי מלשון איש איש דכתיב לקמן פסוק ח' גבי העלאה דשם אתיא כפל לשון לדרשה כפי שיבא שם, אבל כאן דברה תורה כלשון בני אדם המדברים על הכללות, ור"ל כל איש ואיש. והא דרק התם דרשינן מכפל לשון זה ולא גם כאן, הוא משום דענין העלאה ושחיטה בחוץ אחד הוא, ולא הול"ל בשני מקומות כפל לשון לדרשה, ולכן אמרינן כי במקום אחד דברה תורה כלשון בני אדם. .
(זבחים ק"ח ב')
אשר ישחט. על השחיטה הוא חייב ואינו חייב על המליקה ור"ל על מליקת העוף בחוץ. וטעם הדבר נראה, משום דאינו נאסר לשחוט קדשים בחוץ רק דבר שמותר להדיוט לעשות בחוץ, משום דנראה כמחלל קדשים להנאת הדיוט, משא"כ מליקה אסורה להדיוט בחוץ וליכא חשש זה. וע' המשך הענין בפ' הסמוך בדרשה דם יחשב. .
(שם ק"ז א')
מחוץ למחנה. יכול חוץ לשלש מחנות ת"ל במחנה, אי במחנה יכול השוחט עולה בדרום יהא חייב ת"ל אל מחוץ למחנה, מה חוץ למחנה מיוחד שאינו ראוי לשחיטת קדשים ולשחיטת כל זבח, יצא דרום שאע"פ שאינו ראוי לשחיטת קדשי קדשים ראוי לשחיטת קדשים קלים זבאור הענין, כי שלש מחנות היו לישראל, מחנה שכינה, מחנה לויה, ומחנה ישראל, וכאן כיון דהצווי בא לכלל ישראל אפשר דהוי גבול המחנה בערך ישראל שעליהם בא הצווי והיינו חוץ למחנה ישראל, וזהו שאמר יכול חוץ למחנה ישראל, ר"ל אבל חוץ למחנה שכינה פטור משום שחוטי חוץ, ואם היה כתוב במחנה לבד הייתי אומר שמדבר במחנה שכינה ששם שוחטין את הקדשים, ואחרי שעיקר מקום שחיטת קדשים הוא בצד צפון כדכתיב בפ' ויקרא ושחט אותו צפונה לפני ה', הייתי אומר שגם אם שחט בדרום חייב משום שחוטי חוץ, לכן כתיב גם מחוץ למחנה דרק אז חייב משום שחוטי חוץ אם שחט במקום שאינו ראוי לשחיטה כלל אפילו לשחיטת קדשים קלים כמו חוץ למחנה, אבל דרום ראוי לשחיטת קדשים קלים, ולכן אם שחט שם אינו חייב משום שחוטי חוץ, וזהו המתבאר כאן. .
(שם שם ב')
מחוץ למחנה. לאתויי כולה בפנים וצוארה לחוץ או כולה בחוץ וצוארה בפנים דחייב חדגם באופן כזה נקרא מחוץ למחנה, ומרבה זה מלשון חוץ למחנה, דדי היה לומר ואל פתח אה"מ לא הביאו, ועיין בכ"מ ולח"מ פי"ח הט"ו מקרבנות. .
(שם שם)
ואל פתח אהל מועד. מלמד שכל שאינו ראוי לפתח אהל מועד אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ, יכול שאני מוציא אף עולות מחוסר זמן בבעלים ואשם נזיר ומצורע, ת"ל (פ' ג') שור או כשב או עז, שור מכל מקום, כשב מכל מקום, עז מכל מקום טבאור הענין, דכל שאינו ראוי לבא אל אה"מ אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ, כגון מחוסר זמן בגופה, דהיינו תוך שמונה ללידתה, וכן מחוסר זמן בבעלים כגון חטאת זב וזבה ויולדת בתוך ימי ספירתן, כיון שאינן ראויין לבא לפנים שעדיין לא נראו בעלי קרבנות אלו לכפרה, וכן חטאת ואשם מצורע בתוך ימי ספירתו וחטאת נזיר בתוך ימי נזירותו, כל אלה אם שחטן בחוץ פטור, משום דכיון דאינם ראויין לבא לפנים אין חייבים עליהם משום שחוטי חוץ, ועל זה אמר יכול שאני ממעט כל אלו גם אם שחטו עולותיהם בחוץ בתוך זמנם, היינו בתוך ימי ספירתם, דכל אלה שחשבנו חייבים בחטאת ובאשם ועולה.
וטעם הדרשה שור מכל מקום וכו' הוא משום דדי היה לכתוב אשר ישחט זבח, ובמה דפרט שור או כשב או עז בא לרבות שאפילו אם שחט בחוץ עולה שהיא מחוסר זמן בבעלים כמש"כ גם כן חייב על שחוטי חוץ. וטעם החילוק בין עולה לחטאת ואשם בענין זה הוא מפני שחטאת ואשם הם עיקר הכפרה והם המעכבים את הטהרה, ולכן כיון ששחטם שלא בזמנם הראוי אינם רצויים לתכלית הכפרה ונקראו אינם ראויים אל פתח אה"מ ואין חייבים עליהם, ולכן אם שחטן בחוץ פטור, אבל עולה דורון הוא, וראויה היא תמיד אל פתח אהל מועד ולכן אם שחטה בחוץ חייב.
.
(שם קט"ו א')
פתח אהל מועד. פתח – למעוטי גגו יר"ל אם שחט על גגו של היכל פטור מחמת שחוטי חוץ, והרבותא בזה אע"פ שאין המקום ראוי לשחיטת זבחים, והטעם דפטור משום דלא קרינן בזה ואל פתח אה"מ לא הביאו, שהרי עכ"פ הביאו לעזרה. .
(זבחים ק"ז ב')
קרבן לה'. על קרבן בחוץ ענוש כרת, אבל על חולין שנשחטו בעזרה אין ענוש כרת יאקאי על הא דקיי"ל חולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה משום דכתיב בקדשים (פ' ויקרא) ושחט את בן הבקר לפני ה', ובחולין כתיב (פ' ראה) וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' בשעריך, ודרשינן מה שלי בשלך [קדשים בחוץ] אסור אף שלך בשלי [חולין בעזרה] אסור, ופריך אי מה שלי בשלך ענוש כרת אף שלך בשלי ענוש כרת, ומשני דכתיב בקדשים בחוץ קרבן לה' ונכרת, על קרבן לה' [הנשחט בחוץ] ענוש כרת, ועל חולין בעזרה אין ענוש כרת. ופרטי דין חולין בעזרה מבואר לפנינו בכ"מ בחבורנו ובס' זה בפ' ויקרא (ג' ב'). .
(קדושין נ"ז ב')
קרבן לה'. אי קרבן שומע אני אפילו קדשי בדק הבית שנקראו קרבן יבכמש"כ בפ' מטות ונקרב את קרבן ה' אצעדה וצמיד וגו'. , ת"ל ואל פתח אהל מועד לא הביאו, מי שראוי לבא באה"מ יצאו קדשי בדה"ב שאינן ראויין, יכול שעיר המשתלח שראוי לבא לפתח אה"מ יהא חייב, ת"ל קרבן לה', מי שמיוחד לה', יצא שעיר המשתלח שאינו מיוחד לה' יגשעיר המשתלח ראוי לבא אל פתח אוהל מועד להתודות עליו כמבואר במקומו ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני ה' פתח אה"מ, ואי לא הוי כתיב להקריב קרבן לה' אלא רק ואל פתח אה"מ לא הביאו הו"א דזה נקרא ראוי לבא אל פתח אה"מ, לכן כתיב קרבן לה' דבעינן שיהיה מיוחד לה', כלומר ברור ומוגבל, משא"כ שני השעירים בשעה שהם עומדים פתח אה"מ אין ידוע איזה לה' ואיזה לעזאזל, כמבואר בענין הפרשה. .
(זבחים קי"ג ב')
לפני משכן ה'. הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והמחיר והאתנן והכלאים והטריפה ויוצא דופן שהקריבן בחוץ פטור, שנאמר לפני משכן ה', כל שאינו ראוי לבא לפני משכן ה' אין חייבין עליו ידוהא דלא יליף כל אלה מפ' ואל פתח אה"מ לא הביאו, כבדרשה ראשונה בפסוק זה, הוא משום דאשמעינן בכל אלה רבותא אפי' נעשה בהו כל פסולים אלה לאחר שהוקדשו, והיינו שנראו ונדחו, דמפסוק ואל פתת אה"מ א"א ללמוד זה, משום דהלא פעם אחת היו ראויין לבא אל אה"מ, ולכן מוסיף לדרוש זה מדרשה אחרת. .
(שם קי"ב א')
דם יחשב. לרבות שחיטת העוף טומכפל הלשון דם יחשב דם שפך מדייק, דבכל אופן ששפך דם חייב, והיינו אפי' שחיטת עוף בחוץ והעלה בפנים חייב גם על השחיטה, והרבותא בזה אע"פ דתקון עוף במליקה ולא בשחיטה מ"מ חייב, משום דבכלל שחיטה בחוץ כשרה וכמש"כ לעיל אות ו'. –
ועיין בחולין כ"ט א' מחלוקת ר"י ור"ל אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף או אינה אלא לבסוף, כלומר אינה נקראת שחיטה אלא לבסוף, ומפרש נ"מ בזה לענין שחיטת חוץ, אם שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרו בפנים, דלמ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף פטור השוחט כזה בחוץ, ולמ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף חייב, וקיי"ל כמ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. וחידוש על הרמב"ם ס"פ י"ח מקרבנות לענין שחיטת עוף בחוץ לא פירש מאומה נ"מ זו המפורשת בגמ', וצ"ע.
[שם ק"ז א']
דם יחשב לאיש. אפילו השוחט לאיש טזר"ל אפי' לצורך הדיוט. ולמדתי מדברי רמב"ם פי"ח הט"ז מקרבנות בטעם דרשה זו שסמך אסיפא דקרא דם שפך אע"פ שזה הדם במחשבתו כדם הנשפך, ולא כקרבן, חייב, והיינו אפי' נתכוין רק לצורך הדיוט. ומש"כ רש"י בפסוק זה דם שפך לרבות את הזורק. עיין מה שנכתוב להלן פסוק ח' אות ל"ה. .
(זבחים ק"ח ב')
לאיש ההוא. הוא ולא שולחו, מאי טעמא, אין שליח לדבר עבירה יזר"ל אם שלח שליח לשחוט קדשים בחוץ פטור המשלח וחייב השליח משום דאין שליח לדבר עבירה, דדברי הרב [הקב"ה] ודברי התלמיד [המשלח] דברי מי שומעים, ולא הו"ל לשמוע להמשלח. ושייכות למוד ענין זה מכאן נראה משום דבכל הקרבנות הוו הכהנים שלוחי דבעלים כמבואר בנדרים ל"ה ב'. אבל בשחוטי חוץ כיון דאיסור נינהו לא עביד אותם רחמנא שיהיו שלוחי הבעלים, וממילא ילפינן גם בזר שעשה שליח לשחוט קדשים בחוץ שאין השליחות קיימת ופטור המשלח. ומכאן ילפינן לכל איסורין שבתורה דאין דין שליחות נוהגת בהם. ולחד מ"ד יליף בשחוטי חוץ, וכן בשאר איסורין מן הסברא עצמה דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, ולא מרבוי דההוא, משום דמרבוי זה ילפינן בסמוך דרשות אחרות, ומאן דיליף מרבוי זה דריש הוא ההוא לענין אחר, יעוי"ש. .
(קדושין מ"ג א')
לאיש ההוא. למעוטי שנים שאוחזין בסכין ושוחטין שפטורים יחהרבותא בזה דלא נילף מהעלאה בחוץ שגם שנים שהעלו חייבין כפי שמרבינן בסמוך בפ' ח' מרבוי איש איש. ואע"פ דגם בשחיטה כתיב (פ' ג') איש איש, אך בשחיטה איתא שני מיעוטים המורים לשון יחיד, דם יחשב לאיש ההוא ונכרת האיש ההוא, ודרשינן אחד ולא שנים, כ"מ בסוגיא. ורמב"ם פי"ח הט"ז מקרבנות יליף זה מדכתיב אשר ישחט או אשר ישחט בלשון יחיד, ולא מצאתי דרשה זו בגמ' ובתו"כ [ועיין מש"כ בשיטתו בענין הדרשות לעיל בפ' שמיני (י' ו')], ועיין בקדושין מ"ג א' הובאה דרשה זו שלפנינו ופירש"י למעוטי דפטורים מחטאת דשחוטי חוץ, עכ"ל, וצ"ל מחטא דשחוטי חוץ. .
(זבחים ק"ח א')
ונכרת האיש. האיש ולא הצבור, לפי שאין כרת בצבור יטדבצבור לא שייך כרת כמש"כ (ישעיה מ"ח) לא יכרת ולא ישמד שמו [של ישראל] מלפני. [תו"כ] האיש ההוא. הוא ולא אנוס, הוא ולא שוגג, הוא ולא מוטעה כפירש"י דלשון ההוא משמע שיהיה בהווייתו ובישוב דעתו, עכ"ל. והבאור הוא דכשהוא אנוס או שוגג או מוטעה אינו הוא האיש בעצמותו, דכשהוא אנוס אינו ברצון עצמי, וכשהוא שוגג או מוטעה אינו בדעתו הנכונה. .
(זבחים ק"ח ב')
מקרב עמו. מקרב עמו – ועמו בשלום כאר"ל שאין ב"ד נענשים על העדר עונשו של זה ולא כמו במחויבי מיתות שהב"ד מחויבים לענש ואם לא ענשו הוו הם עצמם בעונש. ועיין מש"כ בתוס' באור דרשה בפ' תשא בפ' ונכרתה הנפש מקרב עמה. .
(תו"כ)
והביאום לה'. עד שתהא כולה בפנים כבר"ל שדין שחיטה בפנים הוא עד שתהיה הבהמה כולה בעזרה לאפוקי אם גופה בפנים ורגליה בחוץ אין לשחוט לכתחלה, אבל בדיעבד כשר לדעת רש"י ותוס', ולדעת רמב"ם פ"א הי"ד מפסוהמ"ק פסול גם בדיעבד ויעוי"ש בלח"מ. ועיין מש"כ בדין ביאה במקצת ר"פ תזריע בפסוק ואל המקדש לא תבא. .
(זבחים כ"ז א')
והביאום לה'. זו מצות עשה כגדאל"ה הוי כל זה מיותר, דהא כבר מבואר כונת הענין שעיקר הדבר הוא מה שלא הביאו אל פתח אה"מ. .
(שם ק"ו ב')
והביאום לה'. היתה הבהמה חולין וולדה שלמים ושחטה בחוץ פטור משום שחוטי חוץ, מאי טעמא, דלא קרינן ביה והביאום לה' כדר"ל דלא מחייב משום שחוטי חוץ רק באותן הראויין השתא לקרבן, והאי עובר לא חזי השתא. ויש עוד גירסא בגמ' ראוי לפתח אהל מועד בעינן, והוא עפ"י הנתבא בדרשות פסוק הקודם, עוי"ש, והכונה אחת היא. .
(תמורה י"ב א')
וזרק הכהן וגו'. אין כהן ואין מתנות סביב למזבח בבמה, דכתיב וזרק הכהן על מזבח ה' פתח אהל מועד כהר"ל דבבמה א"צ עבודת כהן אלא גם זר כשר, וא"צ זריקת הדם במתנות שתים שהן ארבע סביב למזבח, משום דכתיב פתח אה"מ ואין זה בבמה [אבל זריקה צריך] וזה הוא רק בבמת יחיד אבל בבמת צבור צריך מפני ששם היה אה"מ נטוי כדרכו (תוספתא סוף פי"ג דזבחים), וביארנו יותר מענין הבמות בר"פ ויקרא ובר"פ ראה, אבל מזבח צריך גם בבמת יחיד כמבואר לפנינו בפ' נח בפ' ויבן נח מזבח לה'. וטעם הדיוק לענין כשרות זר הוא משום דלא היה צריך כאן לכתוב וזרק הכהן דהא כבר ידוע מפרשיות הקודמות שהכהן זורק הדם, ולכן דרשו שבא ללמד דלכן מביאים לעזרה מפני ששם יזרוק הכהן את הדם, משא"כ בבמה כשר גם זר ואשה ועבד. .
(זבחים קי"ט ב')
והקטיר החלב וגו'. תניא, ר' יהושע אומר, כל הזבחים שנשתייר מהם כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם כור"ל אפי' לא נשתייר בשר כלל כגון שנטמא, ונשתייר רק החלב, קיים הקרבן ומקטירין החלב וזורקין את הדם, משום דעיקר קרבן הוא זריקת הדם שבא לכפר כדכתיב בסמוך כי הדם הוא בנפש יכפר והחלב בא לריח ניחח. , מנלן, דאמר קרא והקטיר החלב, חלב אע"פ שאין בשר, יותרת הכבד ושתי הכליות מנלן, אמר קרא לריח ניחח, כל שאתה מעלה לריח ניחח כזוגם הם הלא עולין לריח ניחח, ולכן אפי' לא נשתיירו אלא הם ג"כ קיים הקרבן. .
(פסחים ע"ט ב')
ולא יזבחו עוד. עד כאן מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות. מכאן ואילך מדבר בקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בשעת איסור הבמות, שנאמר (פ' ה') אשר הם זובחים על פני השדה, זבחים שהתרתי לך כבר על פני השדה, ומלמד שכל הזובח בבמה בשעת איסור הבמות כאלו זובח על פני השדה כחבאור הענין, שבא לומר שלא לבד שלא ישחטו קדשים בחוץ מהיום והלאה שכבר נאסרו הבמות והם בעונש כרת וגם באזהרה ממש"כ בפ' ראה השמר לך פן תעלה עולותיך, וכל מקום שנאמר השמר פן אינו אלא ל"ת, אלא שגם מצווים להביא את זבחיהם אשר הם זובחים על פרי השדה, היינו זבחים שיש בידם מכבר משעת היתר הבמות שהיו מוכנים לזובחם בבמה, וזהו שאמר בפסוק ב' למען אשר יביאו את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה, דהיינו בבמה. ומה שקורא לבמה על פני השדה הוא משום דעיקר מקום שחיטת קרבנות הוא על המזבח, ומה שחוץ למקום הנועד נקרא שדה, וכמ"ש כהאי גונא בזבחים פ"ב ב' ובכ"מ בשר קדשים שיצא חוץ למחיצתו [חוץ לעזרה או חוץ לחומת ירושלים] נאסר, שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, וז"ש כאן מלמד שכל הזובח בבמה כאלו זובח על פני השדה, ודו"ק. .
(זבחים ק"ו ב')
ולא יזבחו עוד. תניא, א"ר אליעזר, מניין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב דכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים, אם אינו ענין לכדרכה דהא כתיב (פ' ראה) איכה יעבדו הגוים האלה וגו', תנהו ענין לשלא כדרכה כטמרקוליס היא עבודת כוכבים שאין עבודתה בזביחה, ואע"פ דלפי המתבאר בדרשה הקודמת איצטריך קרא זה לקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות שאם שחטן בחוץ עובר בל"ת – מפרש בגמ' מדכתיב ולא יזבחו עוד קרי ביה ולא יזבחו וקרי ביה ולא עוד, ש"מ תרתי. ונראה הפי' דלשון ולא יזבחו עוד משמע כמו עד עתה כמו לא יקרא עוד את שמך אברם, ומבואר מזה שעד עתה זבחו לשעירים דהיינו לעבודת כוכבים, ולפי"ז ממילא מבואר איסור זביחה למרקוליס. .
(שם שם)
תהיה זאת להם. תניא, יכול אם הקדיש בשעת היתר הבמות והקריב בחוץ בשעת איסור הבמות יהיה חייב כרת, ת"ל חוקת עולם תהיה זאת להם, זאת להם ולא אחרת להם לעיין בדרשה שלפני הקודמת, ומכיון דזאת מעוטא הוא ממעטינן שרק על קדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות חייב משום שחוטי חוץ, ולא על קדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות. .
(זבחים ק"ו ב')
ואלהם תאמר. אין לי אלא מוקטרי פנים שהעלן לחוץ שהוא חייב, מניין למוקטרי חוץ שהעלן לחוץ שהוא חייב לאר"ל אין לי אלא קדשים שנשחטו בפנים והעלן בחוץ, ומניין לקדשים ששחטן בחוץ והעלן בחוץ. , ת"ל ואליהם תאמר – לערב פרשיות לבנראה הבאור, משום דעד פסוק זה איירי בענין שחיטה בחוץ, ובפסוק זה איירי בהעלאה בחוץ, ומדכתיב ואליהם תאמר דריש שמוסב על ענין הקודם ועל המוזהרים הקודמים, ר"ל ואליהם תאמר, לאלה שהוזהרו לפני זה על שחוטי חוץ תזהיר ג"כ שאם כבר שחטו בחוץ לא יעלו אותן בחוץ, ואם העלו עוברין בשנים, על שחוטי חוץ ועל העלאת חוץ. [שם ק"ז א'] איש איש. לרבות שנים שאחזו באבר והעלו שחייבים לגעיין מש"כ לעיל פסוק ג' אות ה'. .
(שם שם)
אשר יעלה עולה. מה העלאה שהיא גמר עבודה אף כל שהיא גמר עבודה חייב, ומה עולה שהיא ראויה להעלאה אף כל שראוי להעלאה חייב לדלאפוקי אם עשה בחוץ עבודות קדשים שאינן גמר עבודות כגון היוצק שמן על מנחה או בולל או פותת המנחה לפתיתים או מולח או מניף או מגיש את המנחה או המסדר לחם הפנים על השולחן או מטיב את הנרות וכן קומץ את המנחה או מקבל דמים בחוץ שכל אלה אינן גמר עבודה, וכן בא למעט כל שאינו ראוי להיות נקרב על המזבח, לפיכך אם העלה בשר קדשים הנאכלים, כגון בשר חטאת ואשם וכבשי עצרת וכל בשר קדשים קלים ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות פטור. .
(שם קט"ו ב')
או זבח. לרבות את הזורק להר"ל דגם אם רק זורק את הדם חוץ לאה"מ חייב כרת, משום דעיקר הזבח הוא הדם שבא לכפר כדכתיב לקמן כי הדם הוא בנפש יכפר. ונראה דמדייק זה מלשון עולה או זבח, משום דבעלמא היכי דכתיב או בא ללמד שלא נימא דצריך דוקא שניהם, אבל הכא גם אם היה כתוב עולה וזבח ג"כ לא היינו טועים לומר שצריך דוקא שניהם ביחד, דהא בפסוק הסמוך כתיב לא יביאנו בלשון יחיד, ואל"ה הו"ל לא יביאם, ומדכתיב עולה או זבח בא לרבות זורק שהוא עיקר הזבח כמש"כ, וע"ע בסוגיא מענין זה. ורש"י בפסוק ד' הביא דרשה לרבות את הזורק מלשון דם שפך, ועיין משכ"ל אות ט"ז. .
(שם ק"ז ב')
או זבח. לרבות אימורי אשם ואימורי חטאת ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים שהקריבם בחוץ שהוא חייב לודשם זבח הוא שם כולל לכל הזבחים. .
(שם ק"ט א')
ואל פתח אהל מועד. לרבות שכל הבא לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ, ואין לי אלא קדשים כשרים, קדשים פסולים מניין, ת"ל לא יביאנו לעשות כל המתקבל בפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ לזר"ל לאו דוקא קרבן בהמה אלא כל דבר הבא לפתח אה"מ, כגון קומץ ולבונה [של מנחת נדבה] וקטורת ומנחת כהנים [שהיא כולה כליל, אבל שירי מנחת ישראל אין חייבין על העלאתה כמש"כ לעיל אות ל"ד] ומנחת כהן משיח, והמנסך שלשה לוגין יין וכן שלשת לוגין מים בחג המקודשין לחג, וכן אפי' כאלה שאינן ראויין לבא לכתחלה בפנים אלא ראויין להעשות אם באו בדיעבד, כגון אלה שנפסלו בלינה ויציאה וטומאה וכדומה מיני פסולים שאף שלכתחלה אין ראויין להקריב אותן, אבל מכיון שדין כל אלה שאם עלו על המזבח לא ירדו אלא נשרפין שם כמבואר לפנינו בפ' צו, לכן חייבין עליהם משום העלאת חוץ, דעכ"פ הרי ראויין לעשות, ובפ' כתיב לא יביאנו לעשות. .
(זבחים ק"ט א')
לא יביאנו. [מה ת"ל, לחייב על עולה לחוד ועל זבח לחוד] לחמדייק מדהיה יכול לכתוב לא יביאם, אלא בא לרמז שלא נימא דאינו חייב רק אם העלה בחוץ עולה וזבח ביחד, ואע"פ דבלא"ה היינו יודעין זה ממה דכתיב בפ' הקודם עולה או זבח, אך התם בא או לדרשה אחריתא, יעו"ש. .
(שם ק"ז א')
לעשות אותו. על השלם הוא חייב משום שחוטי חוץ ואינו חייב על החסר לטר"ל אם העלה אבר חסר או פחות מכזית פטור, ומדייק זה ממלת אותו דמשמע כמו שהוא שלם, דאל"ה היה די לכתוב לעשותו. .
(שם שם)
לעשות אותו לה'. לה' ולא המעלה להדיוט מר"ל לכונת ע"ז, דפטור משום העלאת חוץ וחייב משום מעלה לעובדי כוכבים, וע' מש"כ לעיל בפ' ד' בדרשה דם יחשב לאיש. .
(שם ק"ח א')
ונתתי פני. מהו ונתתי פני – פונה אני מכל עסקי ועוסק בה מאמפרש פני מלשון פנאי שהוא עת וזמן, ומפרש כן משום שאינו נכון לפרש בפשיטות כנגד הקב"ה. .
(תו"כ)
ואני נתתיו לכם וגו'. תניא, מניין שאין מועלין בדמי קדשים, עולא אמר, אמר קרא ואני נתתיו לכם – שלכם יהא. דבי ר' ישמעאל תנא, ואני נתתיו לכם לכפר – לכפרה נתתיו ולא למעילה, ור' יוחנן אמר, אמר קרא, כי הדם הוא – הוא לפני כפרה כלאחר בפרה, מה לאחר כפרה אין בו מעילה אף לפני כפרה אין בו מעילה מבמפרש הוא בהווייתו יהא, במצב אחד לעולם , והני תלתא קראי ל"ל, חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה מגאם אכלו בטומאה אינו חייב אלא משום דם ולא משום טומאה. ועיין מש"כ בפ' ראה בפסוק על הארץ תשפכנו כמים השייך לענין זה.
וכתבו התוס' הא דאמרינן במעילה י"ב ב' המקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו, הוא משום דלפי הילפותא דהכא איירי הענין בכאן לאחר שחיטה דשייכא ביה כפרה, אבל מחיים לא, עכ"ל. ועם כ"ז לא נתבאר טעם הענין, אבל הרמב"ם בפ"ב הי"א ממעילה כתב בטעם הדבר דבמקיז דם יש מעילה משום דכיון דאי אפשר לה לחיות בלא דם הוי כגופה, יעו"ש ובתוס' ברכות ל"א א'.
.
(יומא נ"ט ב')
על המזבח לכפר. על המזבח – כיון שהגיע דם על המזבח נתכפרו בעלים, לכפר – לכפרה נתתיו ולא לדבר אחר מדאיירי לענין אם זרק דם קדשים על כבש המזבח או על המזבח גופיה שלא כנגד היסוד, ששם עיקר מקום זריקה כמבואר לפנינו בפ' ויקרא, או שהדם הראוי לזרוק למטה זרק למעלה ולהיפך או שהדם הראוי לזרוק בהיכל או בק"ק זרק על מזבח החיצון ולהיפך שפסול הבשר מלאכול והאימורין ליקרב, אבל הבעלים נתכפרו, וזה יליף מפסוק שלפנינו, דמדכתיב על המזבח לכפר משמע שכיון שהגיע הדם על המזבח אף באיזה מקום שהוא במזבח, בכבש או שלא כנגד היסוד, כבר נתכפרו בעלים, וטעם הדיוק הוא כמש"כ כ"פ בפ' ויקרא, ועוד דלשון על המזבח כולל כל שטח המזבח עם הכבש, ובכ"ז פסול הבשר והאימורין, משום דכתיב נתתיו לכפר ודרשינן לכפרה נתתיו ולא לדבר אחר, ור"ל הא דהוקש כל שטח המזבח לגוף המזבת הוא רק לענין כפרה שהבעלים מתכפרין, אבל לא לדבר אחר, היינו שיהיה גם הבשר מותר באכילה והאימורין להקריב, ועיקר היתר הבשר תלוי בזריקת דמים כדכתיב בפ' ראה דם זבחיך ישפך [ואז] הבשר תאכל. .
(זבחים כ"ו ב')
כי הדם וגו'. כי הדם הוא בנפש יכפר, מלמד שאין כפרה אלא בדם מהעיין מש"כ בר"פ ויקרא בפסוק וסמך ונרצה ובפ' מצורע בפ' לתנופה לכפר. .
(יומא ה' א')
בנפש יכפר. מלמד שדם שהנפש יוצאה בו מכפר ושאין הנפש יוצאה בו אינו מכפר מוכגון דם התמצית שמתמצה ושותת בשעת שחיטה או אח"כ, וע' בדרשה הקודמת. .
(כריתות כ"ב א')
כל נפש מכם. מה ת"ל – להזהיר הגדולים על הקטנים מזעיין מש"כ בבאור ענין ודין זה לעיל ס"פ שמיני (י"א מ"ב) בפסוק לא תאכלום. .
(יבמות קי"ד א')
לא תאכל דם. מכאן שהשתיה בכלל אכילה מחומפרש בירושלמי כאן ועוד בכ"מ דאין לומר דאיירי בדם שקרש דהא תנינן דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה, וא"כ בהכרח איירי בדם צלול, ועיין בתוס' שבועות כ"ג א' הביאו דרשה זו, ותמיהני מה צריך להוכחה דחוקה כזו דלא איירי בדם קרוש, תיפק ליה דמגופיה דקרא מוכח דאיירי בדם צלול, דאחרי דמפרש הכתוב טעם איסור דם משום דראוי לכפר על המזבח, והיינו שראוי להזות, וא"כ בהכרח איירי בדם צלול שראוי להזות. –
ונ"מ אם שתיה בכלל אכילה – לענין כמה דברים, כמו אם נשבע או נדר שלא יאכל אסור גם לשתות, ובכ"ז כתב הריב"ש בתשובה סי' רצ"א שאם נשבע ונדר שלא יאכל ולא ישתה ונשאל על אכילה לא הותרה גם שתיה, וטעם הדבר משום דכיון דפרט מפורש שלא ישתה אגלאי מילתא דמתחלה כיון לאכילה לבד, וכן נ"מ לענין ברכת המזון שהשותה מצטרף לזימון עם אוכלים ועוד לכמה דברים.
ונראה דהא דשתיה בכלל אכילה הוא רק במידי דשתיה, אבל במידי דאכילה דעביד לה לשתיה, כגון המחה את החלב או את החמץ וגמעו, אע"פ שחייב על זה משום לא תאכל חלב וחמץ אבל לא משום דשתיה בכלל אכילה, וראיה נראה מפורש מחולין ק"כ א' שדרשו והנפש דכתיב בחמץ ובחלב לרבות את השותה מפני שהנפש נהנה, ואם היה גם זה בכלל אכילה לא היה צריך לזה רבוי מיוחד, ועיי"ש בתוס'. ונ"מ בזה יש להעיר דאי הוי אסור משום שתיה בכלל אכילה אפשר דלא הוי חייב רק בשיעור שתיה דהיינו רביעית, אבל מדמרבינן מן והנפש אשר תאכל אפשר דחייב גם בשיעור אכילה דהיינו בכזית, וצ"ע. –
ודע דאע"פ דשתיה בכלל אכילה, מ"מ קיי"ל לענין איסורים שאם אכל דבר איסור פחות מכשיעור ושתה דבר איסור פחות מכשיעור אין מצטרפין, וכ"מ בסוגיא דיומא ע"ג ב', ונ"מ לחולה ביוהכ"פ שנותנין לו פחות פחות מכשיעור מותר ליתן לו פחות מכשיעור אכילה ופחות משיעור שתיה ואין מצטרפין זע"ז. וע"ע מש"כ בענין כלל זה דשתיה בכלל אכילה בפ' ראה בפ' ונתת הכסף וגו' ביין ובשכר וגו' ואכלת (י"ד כ"ו).
.
(ירושלמי יומא פ"ח ה"ג)
ואיש איש. מה ת"ל איש איש, לפי שנאמר אשר יצוד, אין לי אלא צד, לקח, ירש, וניתן לו במתנה מניין, ת"ל ואיש איש מטנראה הבאור דאי ס"ד דקאי רק על הצד לא שייך לומר איש איש דמשמע כל אדם, והרי לא כל איש יודע לצוד ציד, והול"ל ואיש אשר יצוד, וכהאי גונא דרשינן בסוטה מ"ג א' מי האיש אשר בנה בית ונטע כרם, אין לי אלא בנה ונטע, לקח, ירש, וניתן לו במתנה מניין ת"ל מי האיש, וגם שם הכונה כן, דלשון מי האיש כולל כל איש ואיש, לא רק הבונה ונוטע בעצמו, וכאן הכונה דלקיחה וירושה ומתנה שייך בכל אדם, ומה שתפס אשר יצוד אורחא דמילתא נקט כמו דהתם תפס לדוגמא בנה ונטע, ודו"ק. .
(תו"כ)
אשר יצוד ציד. אין לי אלא אשר יצוד, נצודין ועומדין מאליהם כגון אווזין ותרנגולים מניין, ת"ל ציד מכל מקום ננראה דר"ל דא"א לומר רק אשר יצוד, דהא כפי המבואר בדרשה הקודמת מרבינן אפי' לקח וירש וניתן לו במתנה. ונראה דעל סמך דרשה הנ"ל שקיל וטרי הגמ' כאן, וכ"מ בתוספתא פ"ד דערכין בזה"ל, אחרי שסופנו לרבות ירש ולקח וניתן לו במתנה א"כ למה נאמר אשר יצוד וכו', ומבואר דבגמ' צריך להשלים דרשה זו כמו בתוספתא. , א"כ מה ת"ל אשר יצוד, למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת נאפירש"י כאלו הוא צד שאינה מזומנת לו, כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יעני, עכ"ל. וצ"ע קצת בזה, דהא הכתוב אומר מפורש בערב תאכל בשר, ומשמע מדי יום ביומו, [ואמנם י"ל דכעשיר ניתן להם], ולו"ד אפשר לפרש שיאכל בשר רק אם בא לו בדמים קלים כמו צידה שעולה מן ההפקר רק בטרחא קצת, אבל אם עולה לו בדמים מרובים לא יאכל, והוא ע"ד הכתוב בפ' ראה כי ירחיב ה"א את גבולך ואמרת אכלה בשר, הרי דרק בהרחבת הגבול הותר לאכול בשר, וכשעולה לו בדמים מרובים אפשר לו שיעני ושוב אין רחב גבולו. וע"ע בסוגיא כאן ולפנינו בפרשה ראה בפסוק הנזכר ראיה לפי' זה. .
(חולין פ"ד א')
חיה או עוף. כסוי הדם נוהג בחולין ולא במוקדשין, מנה"מ, אמר מר בר רב אשי, אמר קרא חיה או עוף, מה חיה אינו קדוש אף עוף אינו קדוש נבנראה דר"ל מה חיה בודאי של חולין הוא דהא אינה קריבה לגבי המזבח אף עוף איירי קרא בשל חולין ולא במוקדשין, וע"ע בסמוך. .
(שם שם)
חיה או עוף. או – לחלק אתא נגר"ל דלכן לא כתיב ציד חיה ועוף, דלא נימא דוקא אם שחע שניהם אז חייב בכסוי. ואע"פ דכתיב ושפך את דמו, בלשון יחיד, אך גם טובא משמע כאן והכנוי ו"ו קאי על "ציד" האמור בענין, הכולל גופים רבים, ולכן כתיב או לחלק, וע"ע בסמוך אות נ"ה. –
ודע דאע"פ דבעלמא קיי"ל בהמה בכלל חיה, מ"מ הכא בכסוי דם בהמה פטור, דילפינן זה בחולין פ"ד א' מדכתיב בפ' ראה גבי בכור בעל מום על הארץ תשפכנו כמים, מה מים א"צ כסוי אף דם בהמה א"צ כסוי, ועי' בהגהות הרש"ש שם. –
ורשב"ם בפי' התורה כאן כתב דטעם כסוי הדם בכלל הוא כדי שלא יבאו לאכלו [נראה דמכוין למ"ש בכריתות ד' ב' דכיון שנתכסה הדם שוב נחשב אינו ראוי לאכילה והאוכלו הוי כעפרא בעלמא, עי"ש ברש"י]. ולכאורה לפי טעם זה קשה למה פטור דם בהמה מכסוי, הלא זה החשש שייך גם בדם בהמה.
וי"ל עפ"י המבואר בגמ' ובתו"כ פ' צו בטעם הדבר דחלב חיה מותר, משום דחיה אינה קריבה למזבח [ע"ל בפ' צו ובתוס' חולין צ"ב סע"ב], ועיקר איסור אכילת דם מבואר בפ' הקודם דהוא משום שהוקדש להקרבה למזבח, ולכן מכיון דחיה ועופות בכלל אין קריבין למזבח [זולת תורים ובני יונה, מין מצויי] יש בהו חשש שיבאו לאכול דמם, וכמו חלב חיה, ולכן הוצרכו לכסותו להרחיק חשש זה, משא"כ דם בהמה כיון דכתיב ביה למעלה כי נפש הבשר בדם הוא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על כן אמרתי לבני ישראל כל נפש מכם לא תאכל דם – א"כ בלא"ה אין חשש שמא יבאו לאכלו משום דבדילי מיניה, ולכן לא הוצרכו לכסותו משום חשש אכילה, ודו"ק.
.
(שם פ"ו ב')
חיה או עוף. ת"ר, חיה – כל משמע, בין מרובה בין מועט, עוף – כל משמע, בין מרובה בין מועט נדמלשון ויהי לי שור וחמור, שפירושו הרבה ממין שור וחמור, וכן ותעל הצפרדע, שפירושו מין הצפרדע. , מכאן אמרו, שחט מאה חיות או מאה עופות במקום אחד – כסוי אחד לכולן, חיה ועוף במקום אחד – כסוי אחד לכולן נהולא שיכסה מקודם דם החיה ואח"כ ישחוט העוף ויכסה, וזו דעת חכמים דס"ל דאע"פ דכתיב חיה או עוף דמשמע שכל אחד מחויב בכסוי מיוחד, אך ס"ל דאו אתא לחלק דלא נימא דחייב בכסוי רק אם שחט שניהם, כמש"כ בדרשה הקודמת. אבל ר' יהודה ס"ל דלחלק ילפינן מדכתיב ושפך את דמו ולא את דמם, וע"ל ריש אות נ"ג, ולכן ס"ל דהאי או בא ללמד שכל אחד צריך כסוי מיוחד, וכל הפוסקים פסקו כחכמים.
ויש להעיר לפי מש"כ התוס' חולין ע"ט א' ובכ"מ דקיי"ל בעלמא כר' יונתן דא"נ או לחלק [ע"ל בר"פ קדושים בפ' את אביו ואת אמו], ור"ל דגם היכי דכתיב שני שמות כאחד כמו הכא חיה ועוף, ג"כ לא היינו טועים לומר דוקא שניהם ביחד, א"כ ע"כ ס"ל לר' יונתן כאן כר' יהודה דאו א"צ לחלק אלא בא ללמד שכל אחד צריך כסוי וא"כ למה פסקינן כאן כחכמים דא"צ כסוי מיוחד, וצ"ע.
.
(חולין פ"ו ב')
אשר יאכל. השוחט ונמצאת טריפה, והשוחט לעבודה זרה, והשוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ, חיה ועוף הנסקלים, השוחט ונתנבלה בידו, הנוחר והמעקר פטור מלכסות, מאי טעמא – אשר יאכל כתיב נווכל אלה אינם ראויים לאכילה, ועיין ביו"ד סי' כ"ח ס"כ דבספק טריפה מכסה בלא ברכה, ולא אבין הדבר לפי הטעם דאשר יאכל בעינן, וזו הלא עכ"פ אינה ראויה לאכילה, ומה לי אם היא ספק טריפה, כיון דאיך שהוא אינה ראויה לאכילה, ואולי י"ל דמשום דמדאירייתא לא שייך בכלל ספק דקמי שמיא גליא, ולכן אם מדאירייתא כשרה קרינן בה אשר יאכל, ועדיין צ"ע. .
(שם ס"ה א')
ושפך וכסהו. מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי, יצאו קדשי מזבח שמחוסרין שפיכה גרירה וכסוי, ויצאו קדשי בדק הבית שמחוסרין שפיכה פדיה וכסוי שפטורין מכסוי הדם נזקדשי מזבח מחוסרין גרירת הדם מעל המזבח לאחר הזאה ולכסות, כי לכסות במקום השחיטה, דהיינו על המזבח, אי אפשר, דכיון דקי"ל בכסוי צריך ליתן עפר למעלה ועפר למטה מן הדם כדמשמע הלשון וכסהו בעפר, ובמזבח אי אפשר ליתן עפר למטה מן הדם, שתהיה חציצה בין דם למזבח, וקדשי בדה"ב מחוסרין פדייה, יען כי לאכלם אסורין הן, דכיון דקדשי בדק הבית הן הוי זה שחיטה שאינה ראויה ואסורה בהנאה אלא צריך לאחר שחיטה לפדותן בכסף ויהוה חולין והדר יכסו הדם, והרי זה מחוסר שפיכה ופדיה וכסוי. ולא נתבאר איפה מרומז בלשון ושפך וכסהו שלא תהיה בינתים חסרון מעשה כמו גרירה בקדשי מזבח ופדיה בקדשי בדק הבית.
ואפשר לומר עפ"י מש"כ בעלי הלשון בכונת הדרשה בב"ר פ' מ"ה במה דכתיב בהגר ויבא אל הגר ותהר, שהרתה מביאה ראשונה, משום דבעלמא כתיבי שני הפעלים האלה בפסוקים מיוחדים וכאן כתיבי תכופים להורות שהמעשים היו תכופים תיכף לביאה – הריון והיינו מביאה ראשונה [עיין בביאור הרז"וו שם], וכן נראה כוונת הדרשה דמו"ק כ"ח א' ותמת שם מרים ותקבר שם, סמוך למיתה קבורה, יעו"ש, ובגיטין כ"א ב' וכתב ונתן, מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה [לענין כתיבת גט על קרן של פרה]. וגם י"ל דזו היא כונת הדרשה במ"ר ויבא עמלק וילחם עם ישראל שלא נהג כדרך הלוחמים שמודיעים מקודם, שבאים למלחמה, אלא בא ולחם כדי שלא יכינו עצמן, ודייקו זה מסמיכות הלשון ויבא וילחם תיכף לביאה מלחמה, וה"נ י"ל מדכתיבי שני הפעלים תכופים ושפך וכסהו, משמע שצריכים להיות תכופים בפועל, ודו"ק.
.
(שם פ"ד א')
ושפך וכסהו. במה ששפך בו יכסה, שלא יכסה ברגל, כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו נחוהא דהוצרך לטעם כדי שלא יהיו המצות בזויות עליו, ולא די בגז"ש ושפך וכסה, י"ל משום דבאמת כל היכי דלא כתיב מפורש ביד אפשר לפרש שתעשה הפעולה בכל דבר, וכמ"ש ביבמות ק"ה א' שאול בי מדרשא גדמית מהו שתחלוץ בשיניה, אמרו לו מי כתיב וחלצה ביד, וא"כ גם הכא לולא הטעם משום כבוד המצוה היה אפשר לשאול מי כתיב וכסהו ביד.
גם י"ל ע"פ מה דקיי"ל ביו"ד סי' כ"ח ס"ו דמותר לכסות גם בקתא דסכין, ובזה בא להוסיף שלא יהיו מצות בזויות עליו שלא יכסה ברגל, והיינו ברגל דוקא שהוא דרך בזיון, אבל זולת זה מותר גם בקתא דסכין שגם הוא כלול במה ששפך, ודו"ק.
.
(שם פ"ז א')
ישפך וכסהו. ת"ר, ושפך וכסהו – מי ששפך יכסה נטיתכן דמדייק מדלא כתיב ואיש כי יצוד ציד כמו דכתיב בכ"מ, ורק כתיב ואיש אשר יצוד, לכן דריש דוכסהו נמשך למלת אשר, ר"ל האיש אשר יצוד וישפוך – הוא יכסה. , שחט ולא כסה וראהו אחר מניין שחייב לכסות, ת"ל (פ' י"ד) ואומר לבני ישראל, הרי זו אזהרה לכל ישראל סנראה דסמך אסוף הפסוק כי נפש כל בשר דמו הוא, ר"ל אחרי שטעם ענין הכסוי הוא מפני שהדם הוא הנפש, וא"כ אין מן הראוי שישתפך דם הנפש בבזיון בגלוי, ולכן ממילא הצווי הוא על כל אדם.
וע' ביו"ד סי' כ"ח בט"ז ס"ק ח' מה שנתקשה בלשון הטור שכתב בטעם דבר זה מפני שמצות כסוי היא מצוה בפ"ע על כל ישראל כשאר מצות התורה, והקשה הט"ז ל"ל להוסיף טעם על דרשת הגמרא מפסוק ואומר לבני ישראל, יעו"ש. ולפי' מש"כ אין זה טעם נוסף אלא באור דרשת הגמרא, כמש"כ.
.
(חולין פ"ז א')
וכסהו. כסהו ונתגלה פטור מלכסות, אמר ליה רב אחא בריה דרבא, מאי שנא מהשבת אבידה דאמר מר השב (פ' תצא) אפילו מאה פעמים, אמר ליה, התם לא כתיב מעוטא, הכא כתיב מעוטא וכסהו סאעיין בתוי"ט שכתב בזה, וז"ל ולפי' הרמב"ם שכתב שם דהשב לפי שהוא מקור משמעותו הרבה צ"ל דהכא ה"ק הא כתיב מעוטא וכסהו כלומר ולא נכתב בלשון מקור כסה בחולם הסמ"ך עכ"ל. והכונה פשוטה מדלא כתיב וכסה יכסה (ומ"ש התוי"ט כסה בחולם הוא במשקל קוה קויתי) כמו השב תשיבם משמע דאין הקפידא שיהיה הדם מכוסה אלא רק מצוה שיכסה, וכיון שכיסה פעם אחת שוב אינו זקוק, ובפרט למש"כ לעיל בשם רשב"ם דטעם הכסוי בעפר כדי שיתכפש בעפר ולא יבאו לאכלו, א"כ מכיון שנכסה כבר נתקלקל ולא חזי עוד לאכילה, כמש"כ שם. משא"כ בהשבת אבידה דעיקר הקפידא שתבא האבידה ליד הבעלים לכן חייב להשיב אפילו מאה פעמים עד שיבא הדבר לתעודתו, והיינו שתבא ליד הבעלים, ודו"ק.
והנה הרמב"ם דהסביר טעם דרשה זו דהשב תשיב משום דרק כשנכפל הפעל עם המקור אזי מורה על פעמים רבות וכמו שהבין התוי"ט כאן אליבא דידיה – קשה מש"כ הרמב"ם בפי"א מהל' טו"צ הל"א. שלחה וחזרה חוזר ומשלחה אפילו ק' פעמים (ויעוין בכ"מ) מנא ליה, הלא גם שם כתיב רק ושלח ולא הקדימו המקור.
ואולי יש לחלק, דשם הוו שני ענינים השלוח מידו והויתה על פני השדה – ושלח את הצפור החיה על פני השדה, ולכן אם שלחה וחזרה אף שקיים ושלח אך לא קיים על פני השדה, שתהיה בשדה, משא"כ כאן דאינו רק ענין אחד והוא פעולת הכסוי ואחרי שכסה פעם אחת שוב אין צריך לכסות, (ועי ברש"י כאן, שדרך אחרת לו בהאי מעוטא דוכסהו), ועיין לקמן בפרשה בהר כ"ה בפסוק והחזקת בו.
.
(שם שם)
וכסהו. ת"ר, מלמד שדם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות, אמר ר' יהודה, אימתי בזמן, שאין שם דם אלא הוא, אבל יש שם דם בלא הוא פטור מלכסות סבר' יהודה לא פליג אחכמים אלא מפרש דבריהם. וטעם הדבר מפני שאין צריך לכסות כל הדם, ומטעם זה א"צ להמתין לכסות עד שיצא כל הדם, וע' ביו"ד סי' כ"ח סט"ו. .
(שם פ"ח א')
וכסהו בעפר. א"ר יוחנן משום ר' ישמעאל, הלכה עוקבת מקרא, התורה אמרה וכסהו בעפר והלכה בכל דבר סגר"ל הלכה המקובלת איש מפי איש עד משה רבינו עוקבת את הדין המפורש לפי פשטות הכתוב [ולשון עוקבת כמו מקפחת] וכמו הכא דאע"פ דכתיב בעפר בכ"ז קיי"ל דמכסין בכל דבר המגדל צמחים, כפי שיתבאר בדרשה בסמוך, ואמנם לא ידעתי למה קרי לזה עקיבת מקרא, והלא כפי שיתבאר בסמוך ילפינן חדוש דין זה דמכסין בכל דבר מגוף לשון הפסוק ומאי שניא דרשה זו משאר דרשות כאלה שבש"ס שעליהן לא אמרו הלכה עוקבת מקרא, אלא נחשב כמפורש ממש בתורה, ואולי הכונה דכאן לבד הדרשה באה ביחוד הלכה מקובלת לדין זה. –
ודע דהא דהמנהג אצלנו לברך על כסוי דם בעפר אינו מעיקר הדין, אלא רק מפני שאנו נוהגין לכסות בעפר מברכין לפי ערך הפעולה, וכן כונת התורה שדברה בהוה שדרך לכסות בעפר, ולכן באופן שמכסה בדבר אחר נראה דצ"ל על כסוי דם לבד.
.
(סוטה ט"ז א')
וכסהו בעפר. עפר לא נאמר אלא בעפר, מלמד שצריך ליתן עפר למטה ועפר למעלה סדנראה הכונה משום דמצינו כ"פ כתוב הדבר שמכסין בו בלא בית השימוש, כמו (יונה ג') ויכס שק, ויכסו שקים, וא"כ היה אפשר גם כאן לכתוב וכסהו עפר, ומדכתיב בעפר מורה שיהיה מכוסה מכל צדדיו. ובטעם הדבר בזה נראה ע"פ מש"כ לעיל אות נ"ה בשם הרשב"ם בטעם כסוי דם כדי שיתקלקל ויתכפש בעפר ולא יהיה ראוי לאכילה, ואם לא יתכסה בעפר משני הצדדין אפשר להסיר העפר מצד אחד ויהיה ראוי לאכילה. .
(חולין פ"ג ב')
וכסהו בעפר. ת"ר, יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי, ת"ל בעפר סהגם בזה נראה הטעם כמש"כ באות הקודם ע"פ מש"כ הרשב"ם דעיקר טעם כסוי הדם הוא כדי שלא יבאו לאכלו ולכן צריך שיתכפש בעפר ויתקלקל ולא יהיה ראוי לאכילה, וא"כ פשוט דבכסוי באבנים ובכפית כלי לא יתקלקל הדם ועדיין ראוי לאכילה, ולכן אין מכסין בזה. .
(שם פ"ח ב')
וכסהו בעפר. אין לי אלא בעפר, מניין לרבות זבל הדק וחול הדק ושחיקת אבנים ושחיקת חרסית ונעורת פשתן דקה ונסורת של חרשין דקה וסיד וחרסית ולבנה ומגופה שכתשן ת"ל וכסהו סולא נתבאר טעם הראיה בזה מלשון וכסהו. ורש"י פי' דאם היה עכוב דוקא בעפר הול"ל ובעפר יכסנו, ומדהקדים וכסהו לבעפר משמע ליה דלאו דוקא עפר אלא אורחא דמילתא נקיט, ואמנם בכ"ז א"א להוציא המלה עפר כולה מפשטה לומר דאפילו בכל דבר מכסין אלא רק בדבר הדומה לעפר והיינו שמגדל צמחים, וכפי שיתבאר. , יכול שאני מרבה אף זבל הגס וחול הגס ושחיקת כל מתכות ולבנה ומגופה שלא כתשן וקמח וסובין ומורסן, ת"ל בעפרסזומפרש בגמרא דלכן מרבה את אלו וממעט את אלו, מפני שאלו המתרבים הם דומין לעפר שמגדלין צמחים, משא"כ אלה המתמעטין, ומדכתיב בעפר צריך שיהיה דומה בתכונתו לעפר וכמש"כ באות הקודם. .
(שם שם)
וכסהו בעפר. תניא, בית הלל אומרים, מצינו אפר שנקרא עפר, שנאמר (פ' חקת) ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת סחנראה טעם הדבר משום דבזה חלוק שם עפר משם אדמה, דשם אדמה כולל רגבים גדולים ושלמים, משא"כ שם עפר מורה על פרור ושחוק וכמו ואשחקם כעפר, עד אשר דק לעפר (פ' עקב) וכדומה וכיון שכן כולל גם אפר שיש לו ג"כ תכונה זו מתולדתו. .
(שם שם)
בעפר. מדכתיב בעפר בסגו"ל ולא בשו"א הבי"ת מלמר שצריך להזמין העפר לשם כסוי סטבפרישה ביאר הענין בקיצור וז"ל מדכתיב בעפר בסגו"ל דהוא ציר"י פת"ח קטן, ור"ל דהוא עפר ידוע, עכ"ל. והכונה מדכתיב בֶּעָפר (בסגל הבי"ת ולא בשו"א) נראה דהכונה על עפר ידוע, דְּבֶּעָפָר הוא כמו בּהָעָפָר כדין אותיות בכ"ל הבאות לפני ה' הידיעה תשמט הה' ותנועתה תבא אל האותיות בכ"ל כמו בְּהַמָקוׁם, במקוׁם בְּהָארץ בָּארץ, אף כאן בא בָּעָפר תמורת בְּהָעפר (כי לפני עי"ן קמוצה תבא הה' תמיד בסג"ל). ועיין בתבו"ש סי' כ"ח ס"ק י"ב ובפמ"ג סי' הנ"ל במשבצ"ז ס"ק ג'. [פרישה ולבוש ביו"ד סי' כ"ח].
ואמר לבני ישראל. הובא בפסוק הקודם בדרשה ושפך וכסהו. וכל נפש. נפש לרבות את השותה עכגון שהתיך לנבילת עוף טהור באור וגמעו מטמא בגדים בבית הבליעה. וטעם דיוק זה מלשון נפש, דמשמע מה שהנפש נהנה וגם משתיה הלא נהנה הוא. וכלל ענין זה נתבאר לפנינו בפ' צו בפסוק ונכרתה הנפש (ז' כ"ה). .
(חולין ק"כ א')
וכל נפש. בבית נפש היא מטמאה ואינה מטמאה תוך הפה עאר"ל דוקא אם בלעה שאז נהנה הנפש, אבל כל זמן שהוא תוך פיו אינה מטמאה שאז אין הנפש נהנה עדיין. .
(תו"כ)
אשר תאכל. בדרך אכילתה היא מטמאה ואינה מטמאה דרך יציאתה עבר"ל אם הקיאה אינה מטמאה בגדים דרך יציאתה. .
(תו"כ)
נבלה וטרפה. ת"ר, יכול תהא מליקה שהיא לפנים מטמאה בגדים בבית הבליעה, ת"ל טרפה, מה טרפה שאינה מתרת את האיסור אף כל שאינה מתרת את האיסור עגר"ל אף נבילה שמטמאה בגדים בבית הבליעה היא רק כזו שאין מתרת את האיסור שהיה בה מקודם. , יצאה מליקה שהיא לפנים הואיל והיא מתרת את האיסור אינה מטמאה בגדים בבית הבליעה עדר"ל נבילות הבא לה ע"י מליקת פנים בהכשר, הואיל ומתיר את האיסור, שבחייה לא היתה ראויה ליקרב לגבוה והותרה במליקה זו. .
(זבחים ס"ט א')
וטמא עד הערב. מלמד שאינה מטמאה בגדים בתוך המעיים עהכי אחרי שגבול ניתן לטמא עד הערב, ממילא כלול בזה הזמן גם אם אכל סמוך לחשיכה, שעד ערב עדיין לא נתעכל המזון במעיו, בכ"ז מכיון שבא ערב נטהר, וממילא מבואר שאין צריך לטומאת בגדים עכול המזון. .
(תו"כ)
ונשא עונו. יכול על כבוס בגדים יהא ענוש כרת, ת"ל ובשרו לא ירחץ ונשא עונו, על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כבוס בגדים במלקות ארבעים עומדסמיך רחיצת גופו לונשא עונו, והאי ונשא עונו הוא כרת, דילפינן בגז"ש מונשא עונו דכתיב גבי טומאת מקדש (פ' ויקרא). .
(שם)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך